<h1>פירוש קדמון לא נודע למי מכת"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
קדשי קדשים ששחטן בדרום כו'. ולא מבעיא שחטן בדרום וקבל דמן בצפון דמועלין בהן דעיקר העבודה שהיא הקבלה עביד במקומה אלא אפילו שחט בצפון וקבל דמן בדרום ולא מבעיא היכא דביום קא עביד דהא יממא חזי להקרבה דינא הוא דמועלין בו אבל היכא דשחט בלילה וזרק ביום דאיכא למימר כיון דשחט בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל [אימא דלא מעיל] אפ"ה מועלין בו דכיון דזרק ביום אכתי קדושייהו עלייהו ולא מבעיא דשחט בלילה וזרק ביום דעיקר עבודה ביום הוא אלא אפילו היכא דשחט ביום וזרק בלילה דעיקר עבודה בזמן שאינו ראוי להקרבה אפילו הכי מועלין בו מפי' יב"מ ז"ל אבל נראה למורינו ז"ל שאין אדם רשאי להגיה על סדר המשנה שלא כדת וכמו שכתובה בספרים כך צריכין אנו לפרשה דקתני שחט ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום כלומר לא מבעיא היכא דנשחט בצפון וקבל בדרום דביום מיהא עביד דמועלין בו אלא אפילו היכא דשחט ביום וזרק בלילה דעיקר עבודה בלילה קא עביד אפ"ה מועלין בו והא דקתני שחט בלילה (שחט) [וזרק] ביום לאו דוקא דהשתא שחט ביום וזרק בלילה דעיקר עבודה בלילה קא עביד מועלין בו כ"ש הני דשחט בלילה וזרק ביום דעיקר עבודה ביום הוא אלא איידי דתנא שחט ביום וזרק בלילה תנא נמי שחט בלילה וזרק ביום. חוץ לזמנו. כגון שחשב בשעת שחיטה ע"מ לאכלו ליום רביעי.
וחוץ למקומו. ע"מ להקטיר חוץ לקלעים דהוי פיגול כדמפרש בזבחים וקאמר הכא לא מבעיא היכא דשינה מקום שחיטתן וזריקתן דכיון דלא פיגל מועלין בהן אלא אפילו היכא דפיגל כגון חוץ לזמנו וחוץ למקומו דהוה פיגול והו"א דנפקין מקדושתן לגמרי ושוב אין מועלין בהן להכי אשמועינן מתני' דלא נפקי מקדושתייהו לגמרי ומועלין בהן. כל שהיה לה שעת היתר. שהיה ראוי לכהנים לאכילה אם לאחר מכאן נפסל אין מועלין בו. שלנה ונטמאת. בגמ' פליגי בה איכא דפריש כגון שנזרק הדם כראוי והך לנה דקתני שלן הבשר ונטמאת גו' כיון דבשעת זריקה היה הבשר ראוי לאכול שוב אין מועלין בו ואית דמפרשי כגון שלא נזרק הדם אלא נתקבל בכלי והך לנה דקתני כגון שלן הדם ולא נזרק דכיון דמתחלה היה ראוי לזרוק כזרוק דמי דחשיב כאלו נזרק הדם קודם שנטמא או שיצא והוי ליה שעת היתר לכהנים להכי אין מועלין בו דלא קרינא ביה מקדשי ה' הואיל וכבר היה לכהנים.
גמ' יצאו מידי מעילה דבר תורה. דכתיב נפש כי תמעול מעל וגו' מקדשי ה' וכיון שמתו לא קרינא ביה מקדשי ה'. ה"ג ואי תניא הני הו"א יממא זמן הקרבה אבל שחטן בלילה וזרקן ביום דלילה לאו זמן הקרבה אימא לית בהן מעילה ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום הו"א משום דזריקה ביום הוא אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה הואיל וזריקה בלילה הוא כמאן דחנקינון דמי ולא אית בהו מעילה קמ"ל והיינו ללישנא קמא דגרסינן במתני' מפי' יב"מ והוא הגיה כך בספרים אבל לההוא לישנא דכתובה במתני' ה"נ נגרוס כמו שכתובה בספרים ואי תנא הני הו"א יממא דזמן הקרבה הוא אבל שחטן ביום וזרקן בלילה כו' כמאן דחנקינון כו' ובפירושים אחרים כתוב וזה לשונם אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה וה"ה היכא דשחט בלילה וזרק ביום דמקצת עבודה בלילה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא ובדין הוא דלא איצטריך למתני אלא שחט ביום וזרק בלילה ולא איצטריך למתני הא דזרק ביום דפשיטא הואיל ועיקר עבודה עביד ביום אלא זו ואין צריך לומר זו קתני ואיכא דמטפי בהאי ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום כו' משום דדייקינן מתני' ע"כ שמרצה לפיגולין דלא מקבע לפיגול עד שיזרוק הדם דכתיב ואם האכול יאכל כו' ואמרינן התם כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כו' אף הרצאת פסול לא נחשב פיגול עד שיקרבו כל מתיריו דלא הוי פיגול עד שיזרוק את הדם הואיל וכן דאית עליה קדושה כולי האי דלא הוי פיגול עד שעת זריקה להכי מועלין בהן וז"ל ה"ר אליקום הואיל ומרצין לפיגולין כלומר כיון דהא שחיטת פיגול חשיבא כל כך שצריכה מרצין שלעולם לא נקבע פסול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתיריו כדאיתא במס' זבחים ואם האכול כו' לא ירצה ואמרי' כהרצאת כשר דכתיב ונרצה לו כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקריבו כל מתיריו לשמן (כל) [כך] הרצאת פיגול לא נחשב פיגול לענין כרת עד שיקריבו כל מתיריו לשום מחשבת פיגול הלכך כיון דהא שחיטה צריכה מרצין לפיכך לא יצאה מקדושתה ומועלין בה.
<h2>דף ב:</h2>
[עלו]. על כולהו משינין דקתני מתני' [אם עלו] ע"ג המזבח. מהו שירדו. מהו שיקדשם המזבח כשאר מוקדשין כדאמרי' המזבח מקדש את הראוי לו דהא אינן עומדין אלא לישרף כדאמר התם כל שבקדש פסול באש ישרף. סד"א. במתני' בקדשים ששחטן בדרום לא בדילי אינשי מינייהו ואע"ג דשינה בהו מ"מ שחוטין נינהו ולא בדילי מינייהו הלכך גזור רבנן מעילה כי היכי דליבדלי אינשי מינייהו להכי איצטריך למיתני מועלין בהן אי לרבה מועלין מדרבנן אבל קדשים שמתו הואיל ובדילין מנהון אפילו מעילה מדרבנן ליכא למיגזר בהון דהא בדילי קמ"ל דעולא יצאו מידי מעילה דכתיב בתורה הא מעילה דרבנן איתנהי בקדשים שמתו אפילו שהוא מילתא דלא שכיח גזור ביה רבנן משום חומרא דקדשים דלא ליתי לאתהנויי מינייהו. מתו נמי תנינא. דמועלין בהן מדרבנן דתנן לקמן בפרק הנהנה.
הנהנה מן החטאת כשהיא חיה. בבעלת מום איירי דקתני התם השותה בכוס של זהב של קדש כיון שנהנה בו שוה פרוטה מעל אבל בקרדום של הקדש אינו חייב עד שיפגום כלומר דכל מאי דלא אתי ליה פגימה כגון שתה בכוס של זהב דלעולם לא יפגום אפילו שתה בו כל ימיו אמרי' כיון דנהנה בו שוה פרוטה מעל ואילו הכא אי הוי מיירי בחטאת תמימה הוי ליה כשותה בכוס של זהב דכיון דנהנה בו שוה פרוטה מעל דהא לאו בת פגימה היא שאפילו היא מכחשת ראויה היא לקרבן עצמו אלא מדקתני לא מעל עד שיפגום אלמא בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לדמים ובת פגימה היא שיכול לפוגמה מן הדמים דומיא דקרדום ולהכי לא מעל עד שיפגום ועשה בו מלאכה וכשהיא מתה חטאת זו בעלת מום דלא קיימי השתא לדמים דאין פודין את הקדשים לאכילת כלבים כיון שנהנה בה שוה פרוטה דהאכילה לכלבו מעל דהוי ליה כשותה בכוס של זהב קתני מיהא וכשהיא מתה מעל וה"ה לשאר קדשים ש"מ דקדשים שמתו מועלין בהן מדרבנן ומילתא דתניא למאי אשמעינן עולא ודחי לא תניא דחטאת לאו דומיא דקדשים הוא.
<h2>דף ג.</h2>
דס"ד אמינא. התם בחטאת בעלת מום שמתה כיון דמחיים לא חזיא לכפרה לא בדילי מינה להכי איצטריך למיתני וכשהיא מתה כשהוא נהנה ממנה כל שהוא מעל אבל בקדשים תמימים שמתו הואיל וחזיין לכפרה ובדילי מינייהו מחיים אימא כשמתו בדילי נמי ולא איצטריך למיגזר בהו מעילה קמ"ל עולא דמדרבנן אית בהו מעילה. ומפי המורה מתו נמי תנינא דלא. דאין מועלין בהן וקשיא לעולא. הנהנה מן כו'. בחטאת בעלת מום. וכשהיא חיה וכו' וכשהיא מתה כיון שנהנה כל שהוא. בחטאת תמימה מיירי דאסיפא דקתני מעל מדרבנן ומאי דקאמר מעל ה"מ בחטאת דלכפרה אתיא אבל שאר קדשים כגון עולה (וקדשים) [ואשם] דלאו לכפרה אתיא כיון שמתו הנהנה מהן לא מעל מדרבנן וקשיא לעולא אמר לך עולא ה"ה בכל קדשים שמתו ס"ל לתנא נמי דמעל ומ"ש דנקט בחטאת שמתה טפי משאר קדשי קדשים דסד"א הואיל ולכפרה אתיא דכשהיא חיה קיימא לחטאת ובדיל מינה והשתא נמי כשמתה בדילי מינה ולא איצטריך למיגזר בהם דמועלין בהן קמ"ל תנא דמעל וכ"ש בהנך דלאו לכפרה אתיאן דמעל כדאמרינן. חטאות המתות. הנך ארבע. [אא"ה עיין תמורה דף ט"ז ע"ב עכ"ה]. דכונסין אותן לכיפה. ומעות ההולכות לים המלח. הנך שנמצא לאחר כפרה כגון שהפריש מעות לחטאת ונאבדו ואח"כ הפריש אחרים וקנה חטאת ונתכפר ונמצא הראשונים אח"כ יש להם דין חטאות המתות וילכו לים המלח. לא נהנין. מדרבנן. ולא מועלין. אפילו מדרבנן. אמרי חטאות המתות כיון דלאו להקרבה קיימא אלא למיתה בדילי מינייהו וכונסין אותן לכיפה לא הוו בני הקרבה וכיון דלאו בני הקרבה נינהו בדילי מינייהו אפילו מחיים וכ"ש לאחר מיתה דמאיסי. עכ"ל הראב"ק ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
לפנים. מחומת העזרה ואית תנא דפריש לפנים מחומת בית פאגי במנחות. ולחמה חוץ לחומה. כדפרישית לעיל לענין תודה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. עד שלא קרמו כו' לא קדש הלחם. דבעיא לחם כדכתיב בקרא לחם ואינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה כדאמר גבי שבת דלא חשיב לחם עד שיקרמו פניה מבעוד יום. קדש הלחם. שמועלין בו והא הכא דתודה היינו קדשים קלים ואע"ג דמפגלה אמר דקדש הלחם כמי דלא מפגלה אלמא פיגול [מביא לידי מעילה] ותיובתא דרב גידל. כי אתא לקמיה דר' אבא אמר ליה. מאי קושיא דפריך שחיטת פיגול כיון דלא קבעה לפיגול דפיגול אינו חייב עד שיקרבו מתיריו מש"ה קדש הלחם דמה שפיגל בשחיטה לאו כלום הוא ורב גידל כי קאמר בזריקת פיגול הוא דקאמר דההוא פיגול הוי פיגול גמור.
והאמר עולא. בזבחים פ' ב"ש קומץ פיגול כו' אלמא דמקבע פיגול בקמיצה וקמיצה דמנחות קיימי במקום שחיטה דזבחים וקיי"ל ד' עבודות דזבחים שחיטה וקבלה והולכה וזריקה כנגדן במנחות קמיצה והנחה בכלי הולכה והקטרה וכי היכי דפיגול דקמיצה הוי פיגול גמור ה"נ פיגול דשחיטה והק"ל דקתני בפיגול דשחיטה קדש הלחם אלמא פיגול גמור מייתי לידי מעילה ותיובתא דרב גידל ואי קשיא היכי קאמר קומץ פיגול הא תנן אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקומץ והלבונה הא לא קשיא דלא קאמר אלא לחיובא דאינשי דלא מחייבי כרת על דמפגלין אבל אינהו גופא מתפגלין כיון דפגלם אסורים להקרבה. א"ל איסורא כו'. כלומר הא דקתני קומץ פיגול לאו להכי קאמר דכי פיגל בקמיצה איקבע ליה לפיגול גמור אלא ה"ק הא דפיגל בקמיצה דאמר בשעת קמיצה ע"מ לאכול (קומץ) [השיריים] או להקטיר הקומץ חוץ לזמנו ההוא איסור מביאו לידי פיגול גמור דלאחר שיקריבו כל מתיריו דהיינו אחר ההקטרה איקבע לפיגול אבל מעילה לא וכדאמרינן לעיל מרצין לפיגולין דקמיצה לחוד לא מפגלה להכי קתני גבי תודה קדש הלחם.
<h2>דף ד.</h2>
(וקאמר) [והאמר] אילפא. בפ' כל הזבחים לא גמרינא אלא מחלוקת בשתי עבודות אבל בעבודה כו' אבל הכא דייק לה ופי' בעלמא הוא. אמר לך רב גידל. לעולם פיגול דשחיטה לא הוי פיגול גמור והכי נמי איירינן דפיגל נמי בזריקה דקסבר זריקה איגלאי מילתא למפרע אי בעבודה אחת כו' דכי חזינן דפיגל בזריקה דאמר הריני זורק חוץ לזמנו וחוץ למקומו איגלאי מילתא למפרע דדעתיה לאיקביעי בפיגול גמור דהא חשב בשחיטה דשתי עבודות הוה ולר' יהודה הוי פיגול גמור דליכא עירוב מחשבות דמתוך מעשיו נכרת מחשבתו דפגול להו בשתי עבודות דבזריקה נמי מקבע כדי שיהא פיגול גמור דהא חשב אבל אי שתק בזריקה ודאי להכי שתק דמאי דעביד בשחיטה לאו כלום הוא דבעבודה אחת פיגל ולהכי שתק דלא בעי לפגולי ובזריקה הוי פלוגתייהו. אי הכי. דקא מוקמת להא דאילפא לפי דפיגל נמי בזריקה והשתא פרכינן דהואיל ופיגל בזריקה מאי קידש לאו לחייבו במעילה דזריקת פיגול מייתי לידי (פיגול) [מעילה] וקשיא לרב גידל. לאו אע"ג דאיזרק דם. האי דקתני הפיגול היינו דפיגל בזריקה וקתני מועלין בו דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים כרב גידל.
<h2>דף ד:</h2>
אי אמרת בשלמא סיפא בחטאת שפיר הא קמ"ל דאין זריקת לן מוציא מידי מעילה. וה"ה לזריקת פיגול כדרב גידל. אלא אי אמרת בעולה צריכה למימר. דלן דמה אע"פ שחזר וזרקן דמועלין בו הא אפילו לא לן דמה אלא נזרק כראוי מועלין בה דכולה כליל. סיפא מאי מסייע ליה. בתמיה דלמא זריקת לן הוא דאין מוציא מידי מעילה אבל זריקת פיגול שמה זריקה ומוציא וקא מהדר ליה ומ"ש כלומר מה שינוי יש בין זריקת לן בין זריקת פיגול דודאי דין אחד להם ומסייע ליה. אמרי לא דמי. דהלנה דקא עביד דהואיל דמשום עצלותו הוא דלא זרקו קודם הלכך חשיב ליה כאלו עביד בידים ולהכי דינא הוא דלא מהני ליה זריקה אבל מחשבת פיגול דלא עביד כו' דמחשבה אינה כמעשה אימא דלא מהני ליה זריקה ודלא כרב גידל. לא דלא זרק. ומאי פיגל בשחיטה. אדתני סיפא פיגול בקדשים קלים כו'. אלא מדלא פליג הכי ברישא ש"מ אע"ג דזרק מיירי ומסייע ליה. סיפא ודאי מסייע ליה כו'. וקא מהדר רישא לא מסייע ליה דלא זרק. מסייע. כדאמרן ודקא דייקת אבל זרק ה"נ סיפא דקתני ליפלוג [ברישא] וליתני כו' הא הכא לא פסיקא ליה ורישא קשיא לרב גידל והיינו דקאמר במס' מנחות הא איתותב רב גידל. מה אתה שואלני. שישאל לו דבר עיקר.
<h2>דף ה.</h2>
היתר אכילה. דלא קרינא ביה היתר לכהנים עד שיזרק הדם כראוי ויהא הבשר ראוי לאכילה ואע"ג דשוב נפסל הבשר כגון שיצאת או נטמאת אין מועלין בו. הא דתנן. בזבחים חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס כשניתז ממנו על הבגד דהא דכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס בחטאת כשרה כתיב ולא בפסולה. ולא שכבר הוזה. ממנו על גבי המזבח אי נפל מן השירים על הבגד אחר זריקה אין צריך כיבוס הואיל וכבר נזרק בין ע"י כשרים בין ע"י פסולים דהכי תניא בהדיא בזבחים אין טעון כיבוס אא"כ נתקבל בכוס וראויה להזיה. למה לי למתני תרתי. כלומר דאלו לא הוי תנא אלא בחד דוכתא הו"א כדקאמר השתא דתני בתרתי דוכתא ודאי כולהו האי לא הוי תני תנא מילתא דלאו דוקא ס"א דבשתי מקומות לית ליה למתני אגב רישא דכי תני בחד דוכתא דוקא שייך למימר באידך (דוכתא) דתני אגב רישא. אמר רב אשי (אות ס' נמחק) א"כ למה לי למתני תרתי. כלומר אין זה סברא שאתה אומר ששונה האחד אגב חבירו אלא לעולם דמעילה דוקא כדתרצינן לעיל דהיתר זריקה שנינו ותנא זרקוהו לגלויי על קבלוהו ואי קתני כדפרשינן לעיל והא קמ"ל דפסול עושה שיריים כלומר וההיא דזבחים נמי נקט זרקוהו לאשמועינן דפסול שזרק עושה שיריים את הדם שבצואר בהמה שלא יהא ראוי ליזרק ולהכי תני זרקוהו פסולים דאי קבלו פסולים לחוד אכתי דמה טעון כיבוס לפי שראוי להזות אם יחזיר הכשר ויקבלנו דאין עושה שיריים כי אם הזריקה אבל השתא דקבלו פסולים וזרקו פסולים אע"ג דהדר כשר וקבל וזרק כשר כלומר וראוי לזרוק ע"י כשר מ"מ אין דמה טעון כיבוס דפסול שזרק עושה שיריים והשתא ליכא למיפרך ל"ל למתני זרקו פסולים אפילו זרקו כשרים נמי דהא איכא למימר דנקט זרקו פסולים לרבותא דסד"א דיש תקנה ביחזור הכשר ויקבל קמ"ל דאף פסול עושה שיריים ככשר. ע"כ פי' הסוגיא לפי הגירסא דלעיל ש"מ היתר זריקה שנינו וקשה טובא חדא דא"כ הוי מסקנא דתלמודא דהיתר זריקה שנינו וא"כ מאי מייתי בסמוך ת"ש מכל הני והא אסיקנא מסקנא דהיתר זריקה שנינו ועוד דלישנא לא משמע הכי כדפי' דהא קמ"ל קאי אההיא דזבחים וע"ק דלהאי גירסא גרסינן לעיל למה לי תרתי ובכל הספרים איכא עד דאיכא תרתי וע"ק דפי' דהא דקאמר למה לי למתני תרתי קאי אתרתי עבודות ולא אתרתי עבודות (ס"א בבית) ההיא דמעילה וההיא דזבחים וא"כ קשה דלא היה לומר למתני וראיה דמתחלת שמעתין דקאי אעבודות קאמר למה לי עד דאיכא תרתי ולא קאמר למתני.
לכ"נ כגירסת הספרים והגירסא כך הוא ה"ד אי דקבלו פסולין וזרקו פסולין למה לי עד דאיכא תרתי בקבלו פסולין סגי אלא לאו דקבלו פסולין או זרקו פסולין וקתני מועלין בהן אלמא היתר אכילה שנינו וה"פ ה"ד את"ל היתר זריקה שנינו אי דקבלוהו פסולין וזרקוהו דהא ודאי לא מצית אמרת או זרקוהו פסולין והקבלה היתה בכשרים דכיון דנעשית הקבלה בהכשר אין מועלין אלא ודאי קבלוהו פסולין ואח"כ זרקוהו דבהא מועלין כיון דליכא היתר זריקה למה לי עד דאיכא תרתי כלומר מאי איריא משום דנעשית בפסול שתיהן מיד דקבלו פסולין אע"ג דלא זרקוהו פסולין מועלין כיון דקבלה נעשית בפסול אין לחוש במה שיעשה מכאן ואילך אפילו יעשה בכשרות אלא לאו דקבלוהו פסולין או זרקוהו אע"ג דקבלוהו כשרים ואיכא היתר זריקה מ"מ מועלין כיון דליכא היתר אכילה וכ"ת א"כ אמאי תני קבלוהו פסולין כלל י"ל דלא זו אף זו קתני וכן דרך משניות בכל מקום ולא מבעיא קאמר לא מבעיא דקבלוהו פסולין דמועלין בהן דהא ליכא היתר זריקה אלא אפילו זרקוהו פסולין והקבלה היתה בכשרים מועלין כיון דליכא היתר אכילה וש"מ היתר אכילה בעינן. מתקיף לה רב יוסף. אי ס"ד איכא לפלוגי הכין דקאמרת או זרקוהו פסולין קאמר א"כ גבי חטאת הא דתנן כו' קבלו פסולין או זרקו פסולין כלומר וקבלו כשרים אין דמה טעון כיבוס הא קבלוהו כשרים וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן אשר יזה כו' אלא לאו דוקא כלומר עיקר מילתייהו דקבלוהו פסולין למידק הא קבלוהו כשרים דמה טעון כיבוס ולעולם קודם זריקה והא דנקט זרקוהו אגב שיטפיה נקטיה. ה"נ במעילה. נימא לעולם דהיתר זריקה שנינו וכ"ת למה לי עד דאיכא תרתין ואמאי נקט וזרקוהו פסולין י"ל דלאו דוקא וזרקוהו פסולין ואגב שיטפיה נקטיה. אמר רב אשי למה לי כו' אלא לעולם. אימא לך דמעילה דוקא ולא לההיא דוקא להיתר זריקה אלא לאשמועינן דפסול עושה שיריים ליפסל אע"ג דקיבל הדם בשתי כוסות וקבל פסול וזרק תחלה והדר קבל כשר וזרק ההיא קבלה וזריקת הכשר לאו כלום מ"ט דההיא קבלה דכשר שיריים דפסול הוי ופסול ע"כ מפי' רש"י והראב"ק פ"א ואשמועינן דאע"ג שיש דם הנפש וקבל הכשר אינו מוציא מידי מעילה דשיריים נינהו משא"כ בקבלת פסול לבד בלא זריקה דאז אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וה"ה דמצי למימר הכי במתני' דדם חטאת לומר דדוקא קאמר ע"כ פ"א.
<h2>דף ה:</h2>
אין לך דבר. שום דבר פסול זריקה פסולה שעושה שיריים לפסול אלא כשר שקבל וחשב בקבלה חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואע"ג דקבל כשר אחר שוב שלא במחשבה וזרק לאו כלום היא דהא עושה שיריים לפסול ומ"ט דחוץ לזמנו וחוץ למקומו דעושה שיריים לפסול הואיל ומרצין לפיגול דצריכין עדיין זריקה לאקבעינהו לחיוב פיגול ע"כ מפי' ה"ר אליקום ז"ל פ"א הואיל ויש להם כח מדאורייתא לגבי פיגול יש להם כח לעשות הדם שיריים וז"ל פ"א לא נודע למי אין לך דבר שעושה שיריים כו' כלומר דשום פסול אינו עושה שיריים דאם קבל פס[ו]ל וזרק הוי מעשה דכשר עיקר ואם הוזה קודם זריקת כשר על הבגד טעון כיבוס דשירי פסול לאו שיריים נינהו לפסול דם שבצואר בהמה. אלא חוץ לזמנו כו'. דאם פיגל בזריקה ואמר הריני זורק ע"מ לאוכלו כו' דשיריים הוי כיון דאית ליה כח לחוץ לזמנו וחוץ למקומו גבי פיגול דאמרינן דחשיב עבודה דלא מקבע לפיגול עד שיזרוק הדם ואלמלא דחשיב ההיא זריקה מעשה [לא הוי פיגל] וכיון דחשיב גבי פיגולין חשיב נמי גבי שירים דאפילו בא אחר וזרק ונתן שיריים בסתם שלא לשם פיגול לאו כלום נינהו דאם הוזה מדמה בינתיים על הבגד אין טעון כיבוס. לא אפילו פסול. וה"ק אלא חוץ לזמנו ופסול נמי הוי. אין לך דבר שאינו מרצה בצבור כו'. שלא מצינו שום דבר שלא יהיה ריצוי צבור כגון בעל מום וזר שעושה שיריים אלא חוץ לזמנו שאע"פ שפוסל בקרבן צבור עושה שיריים לפסול אבל טמא דאיתא בצבור דכתיב במועדו אפילו בטומאה מעשה דידיה הוי מעשה ועושה שיריים. פסול דלא ליתנהו בצבור. כגון בעל מום וזר והא דקאמר גבי חטאת הא קמ"ל דטמא עושה שיריים היינו טומאה דאיתיה בצבור דהכי פרשינן וזרקו פסולין דהיינו טמאין ואידך בשאר פסולין ומאי לעולם לשון המשנה קא פריש. פ"א מאי לאו דלא זרק. קס"ד השתא דאם זרק מוציא מידי מעילה ודלא כרב גידל והא דקתני לעולם משום דאיירי בין פיגל בשחיטה בין פיגל בקבלה מועלין ומשמע דוקא פיגול דאין לו היתר זריקה דלא אמרי' כזרוק דמי דלא מצוה למזריקיה כדאמרי' בפ' המנחות והנסכים הא כשר אע"ג דלא זרק כו' דהיתר זריקה שנינו ומאי לעולם דהשתא דהיתר אכילה שנינו צריך לומר לעולם אפילו זרק.
<h2>דף ו.</h2>
לן הדם. כגון שנתקבל הדם ולא נזרק עד למחר השתא הוי הבשר נותר קודם זריקת הדם מועלין בו בבשר אם אכלו שוה פרוטה בנותר אחר זריקת הדם אין מועלין בו והא קמ"ל ר"ש דזריקת לן מוציא מידי מעילה כזריקת כשר ע"כ מפי' לא נודע למי. לשון הרא"ש לן לפני זריקת הבשר כגון ששחט היום וקבל הדם בכוס ולא זרק עד למחר ואכלו הבשר מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו אלמא אית ליה לר"ש להאי לישנא דזריקת לן מפקא מידי מעילה ובלישנא אחרינא אמרינן לן לפני זריקה וזרק הדם ואכלו הבשר מועלין בו לן לאחר זריקה אין מועלין בו. עכ"ל הרא"ש.
יש פיגול שמועלין כו'. לפני זריקה שפיגל בשחיטה אחר זריקה שפיגל בזריקה קתני מיהת לפני זריקה מועלין בו תימה דבעי למידק מהכא דהיתר אכילה שנינו אדרבה מדנקט פיגל דלא חזי משמע הא כשר לפני זריקה אין מועלין בו דהיתר זריקה שנינו דכה"ג דייקינן לעיל מההיא דהפיגול לעולם מועלין דקאמר (להו) [לאו] דלא זרק וש"מ היתר זריקה שנינו וי"ל דמשמע ליה הכא לפני זריקה מועלין אפילו פיגל בהולכה אע"פ שהיה לו היתר זריקה שהיתה קבלה בהכשר ויש שהות לזרוק ומשני דלא הוי שהות. ה"ג מאי איריא דתני לאחר זריקה ליתני קודם שירצה לזריקה ואחר שירצה ול"ג קודם שקיעה ואחר שקיעה. הפיגול בקדשי קדשים לאו דזריק וקא פסיק ותני בכל ענין א"ל אה"נ בעי אפלוגי רישא אלא דסיפא בקדשים קלים אין מועלים איצטריכא ליה דהא קמ"ל דכל לאתויי לידי מעילה כל מילתא דלית בה מעילה כגון קדשים קלים כדתנן בשר קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין בהן ובאימורים. לידי מעילה. ע"י זריקה אי ההיא זריקה הויא כתקנתא בלא פיגול מייתי האימורין לידי מעילה ולא זריקת פיגול דלאפוקי מידי מעילה כגון קדשי קדשים דאית בהו מעילה ולא בעינן [אלא] לאפוקינהו (לידי) [מידי] מעילה אפילו שלא כתקנה כגון זריקת פיגול מפקא מידי מעילה ודלא כרב גידל בין ממתני' בין ממילתיה דר"ש דתרוייהו סברי דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים והיינו דאמרי' במנחות [דף מ"ז ע"ב] הא איתותב רב גידל.
<h2>דף ז.</h2>
חשב לנשפכין. פעמים שמקצת מקבל בכוס ומעט נשפך מצואר הבהמה אם חשב לזרוק דם הנשפך למחר מהו א"ל ר' זירא כו' והני נשפכין דלא חזי לזריקה כדתנן בפ' שני דזבחים נשפך על הרצפה ואספו פסול ולא מהני ביה מחשבה וי"מ לנשפכין לשיריים וקשה דמה ענין זה לזה ועוד דמתני' היא בזבחים פ"ק הזבח נפסל בארבע דברים ואלו חמשה לא קתני ושם אמרו מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכת שיריים. לא אמר ר"ע. גבי מפריש חטאתו דדמה פוטר בשר חברתה ממעילה אלא שנשחטו כו' שניהם בבת אחת כגון בסכין ארוכה שחטו שני בני אדם כאחת דרצה מזה זורק ורצה מזה זורק דכיון דשחטו בבת אחת כחד גופא דמי ואכתי בשעת זריקה לא הוי צורך מותר והלכך פוטר דמה בשר חברתה אבל בזה אחר זה דלא כחד גופא דמי לא מצי למזריק מאיזה שירצה דהא כי שחיט קמייתא בתרייתא נעשה מותר החטאת ודמה פסול. פנאי ואית דגרסי פאגי.
<h2>דף ז:</h2>
פי' הרא"ש. תשובה גנובה השיבו. דלאו תשובה מעלייתא כו' דמה לי בבת אחת כו' אלמא דתשובה גנובה השיבו ול"ש וקשיא לר' אלעזר דאמר דלא אמר ר"ע אלא שחט שניהם בבת אחת. אמר ר' יוחנן לר"ל ואתה אומר כן. בתמיה דחשבת כו' אילו הפריש שתי אשמות כו' וה"ה לחטאות דאמרי' כל שבחטאת מתה באשם רועה. ושחט את שתיהן. וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקת דם דאידך ודם של עצמו עדיין לא נזרק אי אתה מודה שאם עלו אותן אימורין ירדו אע"ג דהדר זרק דם דאידך לא מהניא ליה ההיא זריקה לאימורין דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא הויא. ואי ס"ד [כו'] והא אמר עולא ואימורין דקדשים קלים ואימורין דקדשי קדשים חדא קדושה אית להו דלגבוה נינהו. (ע"כ פי' הרא"ש). תשובה גנובה. תשובה שאינה עיקר דהא אמרינן לעיל בבת אחת הוא דאמר ר' עקיבא ולהכי קרי ליה תשובה גנובה משום דלא משוי ר' עקיבא מדותיו דא"כ דפסול פוטר כדקאמר מה לי בבת אחת כו' כלומר דס"ל לר' עקיבא בין בבת אחת ובין בזה אחר זה חשבינן ליה חד גופא ולעולם פוטר דמה של זו בשר חברתה ממעילה ואפילו בזה אחר זה הוי מצי לאוקמינא.
ואתה אי אתה אומר כן. בתמיה דלא משוית חילוק בין בזה אחר זה בין בבת אחת כלומר דמי סבירא לך דגוף אחד הן. והרי הפריש וקדם והעלה אימורין. שהאימורין של אחד מהן העלה ע"ג המזבח תחלה ואחר כך זרק דמו כגון ששחט שניהן וזרק דמו של אחד מהן כלומר אימורין של חבירו הקטיר קודם זריקת דמו של עצמו כגון דמאחד זרק דמו ומאחד הקטיר אימורין שאם עלו ירדו דבעיא שתיה ואח"כ אכילה דלעולם זורק את הדם ואח"כ מקטיר אימורין. והאמר עולא. דבקדשים מקילינן דאם הקטיר תחלה דהבשר נעשה לחמה של מזבח וכשר אע"פ שלא זרק תחלה אבל בקדשי קדשים בעינן שתיה ואחר כך אכילה ואי שני אשמות חד גופא נינהו כיון דנזרק דמה של אחד מהן תחלה והעלה אח"כ אימורין חברתה אמאי ירדו הרי שתיה ואח"כ אכילה. גליון ולזה הפי' וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה ר"ל קודם זריקה דידיה אבל דחברתה כבר נזרק ע"כ גליון. קצצתינון לרגלוהי. דינוקא לר"ל שהיה בחור ממנו לישנא אחרינא דֵינְקַא כלומר קצצתינון לרגלוהי הדין דקאי הכא כלומר נצחתיו בהלכה.
<h2>דף ח.</h2>
חטאת העוף מועלין בה. אפילו מחיים שנהנין ממנה כגון בנוצתה [ואין] זו שהטיל מום דמחוסר אבר כו' ומליקה היינו במקום שחיטה בבהמה הזאה במקום זריקה.
<h2>דף ח:</h2>
ותני רב מיצה דמה. דהכי הוי בעי למתני חטאת העוף מועלין בו עד מיצה חייבין דמיצוי מעכב כו' ועומד במקום זריקה דבהמה. בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה כו' חטאת היא. אע"ג דנשאר דהוי שירי הזאה דאיכא למימר כשאר שיריים דעלמא נינהו דלא מעכבי אפ"ה חטאת היא דמיצוי הוא עיקר חטאת דמעכבי. שאם נשאר ימצה ואם לא נשאר כגון אבד או נשפך לא ימצה ולא מעכבי דלא קתני ימצה אלא למצוה. גליון. ובפ"א כתוב וז"ל שאם נשאר מצוה למיעבד אבל אינו מעכב דאם מעכב הול"ל והזה החטאת על קיר המזבח וימצה מאי והנשאר אם נשאר ימצה ואם לא נשאר כגון שנשפך לא מעכב עכ"ל הכי נמי אם ניתותר. כלומר מי קאמרת דלא הוי עיכוב אלא מצוה.
<h2>דף ט.</h2>
והתניא מסלתה ומשמנה. שהיה בה כבר שצריך שיהא כל הסולת וכל השמן שלם שלא יחסרו שיריים שיהיה הכל שלם אפילו שיריים. פרט שחסרה. בין קמיצה להקטרה במס' (זבחים) [מנחות] אלמא דחיסור מעכב ה"נ בדם חטאת חיסור שיריים מעכב. התם כתיב והנותרת קרא יתירא. מאחר דכתיב מסלתה ומשמנה למעוטי חיסור שיריים והנותרת למה לי אלא לאו לעכב ואומר רבי תרי זימני כתיב והנותרת חד למצוה וחד לעכב דאי ליכא שיריים פסול דמשמע דהנותרת מן הקומץ בעינן דהנהו שיריים שרי ולא הנותרת דכי חסרו שיריים דהיינו נותרת מן הנותרת. הכא כתיב והנשאר לחודיה. משמע דאם נשאר ימצה. מתני' עד שתצא לבית הדשן. לעולם מועלין בו עד שיהיה הכהן מוציא הדשן אל מחוץ למחנה כדכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן כו' אבל מכיון שיצאה לבית הדשן שוב אין בה מעילה שהרי נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. משהוקדשו דמתני' בקדושת הפה. עד שיותך הבשר. פירוש עד שיתעכל לגמרי שהיו נשרפין חוץ למחנה כדמפורש בויקרא אבל לאחר מכאן אין מועלין שהרי נעשית מצותו אבל בעולה אפילו כי נתעכל לא נעשית מצותו עד שעת הרמה והוצאת הדשן. זבחי שלמי צבור. היינו כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם דאין לך שום שלמים נאכלין בצבור אלא אלו. קרמו בתנור. היינו במקום שחיטת הכבשים הכא ל"ג בלינה ואף במשניות לא מצאנוהו משום דשתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יותר על שלשה וספרים דכתיב בהו מוקמינן ליה בלינה דלאחר זמן אכילה ולא היא דהא גרסינן במנחות דאפילו יהיה ימים רבים על השלחן אין בכך כלום אלא הכי פריש לן מורינו דלינה דגבי שתי הלחם היינו שלא הביאן (בימיו) [ביומן] ולינת לחם הפנים נמי לא מיירי בנטילתו אלא בהסדרתו שלא הסדירו (לשבת) [בשבת] שלהם אלא באחד בשבת ולנו ונפסלו.
גמ' כי פליגי לאחר תרומת הדשן. וא"ת למה לי דנסיב תלמודא כי פליגי לאחר תרומת הדשן דהא ממילא ידעינן דהא ליכא תפוח עד לאחר תרומת הדשן תריץ משום דבעי לתרוצי טעמייהו הוא דנסיב לה. כיון דצריך. הוצאת הדשן. בגדי כהונה. אע"ג דהיו פחותים מאותן ששימש בהן מ"מ כיון דלאפר תפוח דלאחר תרומת הדשן צריך בגדי כהונה אכתי לא נעשית מצותו ובקדושתייהו קאי ומועלין בו. ורב סבר כיון דצריך בגדים פחותים מן הראשונים לאו בקדושייהו קאי.
<h2>דף ט:</h2>
וכן גחלת שפקעה. בגחלת דעצים קאמר דאי מאימורין קאמר הא אמרי' התם קודם חצות יחזיר. מעל המזבח לארץ הוא דלא יחזיר הא מעל המזבח יחזיר. ודייקא מדקאמר יחזיר משמע אפילו נמי פקע אחר הרמת הדשן כגון שמאפר תפוח נפל גחלת ונתגלגל למערכה שאי אפשר שלא יהיו גחלים מעורבין באפר כדתנן חתה את הגחלים ואחר כך פקע מעל גבי מערכה לצד אחד של מזבח יחזיר למערכה ומדמצריך להחזיר ש"מ דמועלין בו אפילו לאחר הרמה אע"ג דמחצות ואילך זמן הרמה כדגרסי' התם כתוב אחד אומר כל הלילה והרים וכתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר הא כיצד חלקיהו חציו להרמה וחציו להקטרה. בשלמא לר' יוחנן. דאמר לאחר הרמה מועלין בהם ה"נ אע"ג דאחר חצות הוא דהויא זמן הרמה אלא לרב אמאי מועלין כיון שהגיע זמן הרמה ופקעה. דאית ביה ממשא וחשיבא. ומש"ה צריכה להחזיר אפילו אחר הרמה אבל (אחר) [אפר] דלית ביה ממשא לא.
<h2>דף י.</h2>
אמר עולא הכל מודים שאם נהנה כו'. ואי קשיא הרי קתני במתני' דמועלין לעולם עד שיצא לבית הדשן תריץ דבמתני' לא מיירי אלא מקדשי קדשים דחמירי אבל קדשים קלים דלא חמירי אין מועלין בו לאחר שהעלן ואי אמרת הא דקתני לעיל לפני תרומת הדשן כ"ע לא פליגי דמועלין בו והכא קתני דאין מועלין בו התם מש"ה מועלין דמעורב בהם קדשי קדשים דאי אפשר שלא יערב בהם אבר עולה כדגרסי' התם היא העולה עליה השלם כל הקרבנות כולם אבל הכא הואיל ואימורין בעין קיימי דאין בהם שום עירוב בשל קדשי קדשים להכי אין מועלין בו. מתני' קדשו בכלי. ואי אמרת מאי קדשו בקומץ איכא הא בשעת קמיצה איתיה למנחה בכלי שרת תריץ דלאחר הקמיצה היו נותנין הקומץ בכלי שרת אחר והיינו קדש הקומץ בכלי.
<h2>דף י:</h2>
ולד חטאת תמות. מפני שהוא שבח הקדש ואין אדם מתכפר בשבח [הקדש]. ותמורת חטאת. מפני שבאה בעבירה ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהתורה אמרה לא יחליפנו כו' וא"ת שאר תמורה נמי באות בעבירה ואינן מתות תריץ שאין לך דבר שהוא מ(ת)כפר אלא חטאת.
<h2>דף יא.</h2>
מתני' המפריש מעות לנזירותו. כגון נזיר שנטמא שחייב להביא קרבנו שתי תורים ובני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לשלמים א"נ לאחר מלאות ימי נזרו הפריש מעות סתם ולא פירש אלו לחטאתי כו' אלא סתומין דלא ידעינן מאי הפרישן אבל קים לן דלנזירות הפרישן. גמ' ונתני נמי המפריש מעות. כגון נזיר שנטמא שמביא קן או זב או יולדת. מתני' הדם בתחלה. קודם שיצא לנחל קדרון אחר זריקה. יצא לנחל קדרון מועלין בו. משום דחזר לקדושתו הראשונה שהיתה לה קודם שנשחטה וכדאמרי' בגמ' המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו. גמ' ת"ר לאחר זריקתן מועלין בדמים דברי ר' מאיר ור"ש (אומר) [וחכמים אומרים] אין מועלין בו ע"כ ל"פ אלא בדרבנן אבל בדאורייתא אין מועלין מ"ט אמר עולא כו'. והכי אשכחן במס' יומא והכי עיקר הלשון. שלכם הוא. להנות והכי מסתבר דפליגי לאחר שיצא לנחל קדרון דהכי קתני בברייתא במס' יומא דר"מ ור"ש סברי מועלין בו כיון שיצא לנחל קדרון.
<h2>דף יא:</h2>
נסכים בתחלה. לאחר ניסוך אם הניח ידו תחת המזבח וקבל מועלין בהן. בקדושה. בעזרה. אפילו תימא כר' אלעזר בר צדוק. אתיא מתני' דקתני אין מועלין וה"מ קודם שירדו לשיתין אבל לאחר שירדו לשיתין לא משום דאיקליטו קדושה מן קרקעותיו של שיתין דמתני' דקתני גבי הדם דלאחר זריקה אין מועלין בו ויצא לנחל קדרון מועלין בו ובתחלה קודם שנשחטה מועלין בדם הקזה והכי נמי בהנך נסכין קודם שינסכו מועלין בהם.
פי' הרא"ש. מתני' דישון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהם היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון ואחר שהוציאו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ביה ושמו [כמו גבי דישון] מזבח העולה. המקדיש דישון מזבח בתחלה מועלין בה. ה"ק אם הקדיש אחד מעות דמי אותו דישון כגון דאמר הרי עלי דמי דישון מתחלה קודם שהוציאו לעזרה דיש בו מעילה ואח"כ הוציאו לחוץ ובא אחר ונהנה מן הדישון אע"ג דכבר נעשה מצותו אפ"ה מועלין בו כיון דנהנה ממנו וחסר מן הדשן שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשהתנדב זה ונמצא מפסיד להקדש מש"ה מעולין בו לאלתר כשנהנה ממנו. (ע"כ פי' הרא"ש).
מתני', דישון מזבח הפנימי והמנורה. היו נותנין אבית הדשן מקום שהיה נותן תרומת הדשן של מזבח החיצון כדתנן במס' תמיד [כ"ח ע"ב] וצבר את הגחלים ע"ג הרצפה [רחוק] מן הכבש [ג' טפחים] מקום שנותנין שם [מוראת העוף ו]דישון מזבח הפנימי והמנורה והשתא תרומת הדשן דכתיב ביה [ויקרא ו'] והרים את הדשן אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו והא דכתיב [במדבר ד'] ודשנו את המזבח בשעת סילוק מסעות [כתיב] ואנן בעינן דישון שלא בשעת סילוק מסעות דומיא דתרומת הדשן דמזבח [החיצון] והלכך קודם שהוציאוהו והניחוהו אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין עד שהניחו על בית הדשן דלאחר שהניחו על בית הדשן היה מעורב עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע איזה הוא תרומת הדשן ואיזה הוא דישון מזבח הפנימי מועלין בו והיינו דקתני דישון בתחלה מועלין בו כלומר מועלין באותו שמניחו על בית הדשן שהיה מתחלה שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואחר כך היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה.
<h2>דף יב.</h2>
פי' הרא"ש. גמ' בשלמא דישון מזבח החיצון. בהדיא כתיב ביה הדישון שלו היה מניח אצלו דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש ושמו וגו' מש"ה מצינו למימר דאותו דשן הוי קדוש אלא מזבח הפנימי מנין דהוה עביד ליה דישון כלל ושהיה מניחו (ושהיה מניחו) אצל המזבח החיצון. אמר קרא והסיר את מוראתו. אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן הכא דיכול למימר והשליך אותה אצל המזבח ובהכי סגיא דידענא דהוא מקום הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי ששם היה מקומו. אימא אידי ואידי קרא בדשן של מזבח החיצון. והא דשינה עליו הכתוב משום דלקבוע לו מקום אתא למקום השלכת מוראת העוף תהא אצל המזבח ואכתי לא ידענא אי הוי לי' דישון אי לא וההיא קרא דכתיב ודשנו את המזבח בשעת מסעות קא מיירי. (ע"כ פי' הרא"ש). גמרא בשלמא מזבח החיצון. בהדיא כתיב ביה ושמו הדשן שלו היה מניחו אצל המזבח דכתיב והרים את הדשן ושמו אצל המזבח ומש"ה איכא למימר דההוא דישון הוי קדוש אלא דישון מזבח הפנימי מנלן שהיה מניחן אצל המזבח דנימא דהוי קדשי הואיל ומעורבין בהדי תרומת הדשן. והשליך אותו אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן אם אינו ענין למכתב מקום הדשן הכא דהא כתיב אצל המזבח קדמה וממילא ידענא דהוי במקום תרומת הדשן דהא כתיב בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח תנהו ענין מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי ששם היה מקומו. ואימא אידי ואידי. בין אצל המזבח קדמה בין אל מקום הדשן לא אתי כלל לדישון מזבח הפנימי אלא למזבח החיצון ולקבוע מקום לדישון מזבח החיצון הוא דאתי דאי משמו אצל המזבח דכתיב בתרומת הדשן בפרשת צו את אהרן לא ידענו מקומו היכן היה מניח תרומת הדשן באיזה אצל אי באצל שבמזרח אי באצל שבמערב אי באצל שבצפון אי באצל שבדרום קמ"ל אל מקום הדשן שבמזרח וכדכתיב קדמה. לימא קרא אצל. דלא לימא כלל אלא מקום הדשן וליגמר ההיא דתרומת הדשן דכתיב ושמו אצל המזבח מהאי אצל דמוראת העוף דכי היכא דהאי אצל דמוראת העוף הוי במזרח ה"נ ההיא אצל דתרומת הדשן הוי במזרח ואכתי אל מקום הדשן למה לי אלא אפילו דישון מזבח הפנימי היה שם. אשכחן דישון מזבח. שהיה אצל המזבח ומדהוה בהדי תרומת הדשן היכא (דמעכב) [דמערב] ביה דליכא לאיפלוגי בין תרומת הדשן דאית ביה מעילה להאי דישון מזבח הפנימי מש"ה קדוש ואית ביה מעילה. דישון מנורה מנלן. שהיה מניחו אצל המזבח עם תרומת הדשן.
ע"א פי' מורינו במתני' דישון של קטרת של מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמר (בפ"ק) [בפ' שני (ט' ע"א)] דצריך בגדי כהונה. המקדיש דישון. דלאחר שהוציאו הדשן בין ממזבח הפנימי בין ממזבח החיצון והמנורה בא אדם אחד ואמר הרי דשן זה הקדש כלומר הרי עלי ליתן דמי דשן ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קא מפסיד להקדש דהמקדיש (ד)לא [יהיב] כולי האי ולהכי קתני מתני' בתחלה כלומר כי היכי דקודם שהוציאו מעל המזבח היו מועלין בו השתא דהאיך קבל עליו ליתן דמי דישון [נמי מועלין] והשתא קמהדר הגמרא אהמקדיש דישון בתחלה דמשמע דלכולהו אית להו דישון בין ממזבח החיצון בין ממזבח הפנימי והמנורה וקאמר בשלמא מזבח החיצון אשכחן דאית ביה דישון דכתיב ושמו והוציא. אם אינו ענין. האי אל מקום הדשן למזבח דהא כתיב ביה קרא אחרינא בצו את אהרן אל המזבח והוציא את הדשן. ולקבוע לו מקום. למוראה לומר דהתם מקומה במקום הדשן כדמפרש במס' תמיד רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. לימא קרא אצל אצל. ולא נימא מקום הדשן דבלאו הכי ידענא דמקום הדשן הוי מקומם דגמר ההוא אצל דמוראה מושמו אצל המזבח דתרומת הדשן.
בשלמא לר"ש. דאמר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן כדקתני טעמא בפ' אותו ואת בנו קדשים בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היה ראוי להקריב בפנים והשני פטור דמחוסר זמן היה שהרי נשחטה האם אותו היום ואינו מקבל בפנים. ר"ש אומר. שני בלא תעשה שהיה ר"ש אומר כל שראוי לבא אחר זמן כגון שלא השלימו עדיין ח' ימים ללידתן וכגון אותו ואת בנו שנשחטה אמו אותו היום דאם שוחט בחוץ הרי הוא בלא תעשה באזהרה דשחוטי חוץ דכתיב השמר לך פן תעלה עולתיך כו' ואין בו כרת הואיל ואין מתקבל בפנים ותו נמי שמעינן ליה דקאמר במס' בכורות דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ולמד זה מבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן ומש"ה מועלין בהן. אלא לרבנן. דאמרי הכי לא נהנין ולא מועלין דר"ל לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא הא מדרבנן מועלין מ"ש ממחוסר זמן דלדידהו לא חיילא עליה קדושה כלל כדגרסי' בפ' אותו ואת בנו לילה להרצאה ויום להקרבה גם אמרי דאינו נכנס לדיר להתעשר קודם זמנו וא"כ לימא הכא בעופות נהנין. אמרי. לא דמי דמחוסר זמן דבהמה היינו טעמא דלא קדשי מידי דהוי אבעל מום דבהמה דבין קדם מומן להקדישן בין קדם הקדישן למומן בני פדיה הוו אבל מחוסר זמן דעופות כיון דאין המום פוסל בהן דאין תמות וזכרים בעופות לית ליה פדיון וכיון דקדיש ואין בו פדיון ולהכי מחוסר זמן דידהו לא קדיש ולא נהנין ולא מועלין. אלא מודינא לך. רבה הוא דקאמר ליה לרב חסדא אלא גבי מתני' תורין שלא הגיע זמנן מודינא לך דודאי יש מעילה מדרבנן משום קדושה שהקדישן. מי איכא מידי. דמעיקרא אין בו מעילה ולבסוף כשהגיע זמנן דהנך תורין יש בהם מעילה מן התורה וא"ת והרי קדשים קלים דלפני זריקת דמים אין מועלין ולאחר זריקת דמים מועלין לא דמיא (דמעטה מעילה) [דהכא ממילא] אתיא משא"כ בקדשים קלים.
<h2>דף יב:</h2>
קתני. לעיל גבי פרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין וקתני התם נמי בתוספתא יפלו ללישכה. מסייע ליה לר' אילעאי דאמר ר' אילעאי כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש. כגון הך פרש דקתני לא נהנין ולא מועלין דהיינו קדוש ואינו קדוש יפלו דמיו ללשכה לנדבה ואמרי לה לבדה"ב. וזה לשון הרא"ש מסייע ליה לר' אלעזר הא דקתני לא נהנין ולא מועלין דהיינו קדוש ואינו קדוש והכי מסייע ליה דקדוש ואינו קדוש זהו לא נהנין ולא מועלין מסיים בה נמי הכי ודמיו יפלו ללישכה לבדה"ב ובמס' זבחים הוא ע"כ.
<h2>דף יג.</h2>
הני כל הראוי לא מיירי בדמים אלא בגופן. אילן מלא פירות היינו גפן וראוי למזבח לניסוך ובשאר אילנות לבכורים ליכא למימר דבכורים לא אתי למזבח. ולד המעושרת. שאם יצאה נקבה בעשירית והוה לו בן קודם לכן לא יינק שוב ממנה שבנה חולין הוא והיא קודש ואיכא נמי משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים. לשון הרא"ש ז"ל. מתני' בור מלא מים. ראוי לבדק הבית לבנין ולא למזבח ואי אמרת הא ראוי למזבח לניסוך המים כיון דלאו מים חיים הן לא חזי לניסוך. אשפה מלאה זבל. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית דאינה ראויה לשום דבר לבנין אלא לדמיה. שובך של יונים. ראוי למזבח ולא לבדק הבית. אילן מלא פירות. ראוי למזבח לבכורים ולא לבדק הבית. ואחרים מתנדבין כן. כלומר זה שהעבירה תחת השבט סתם לא יינק ממנה אבל אחרים שהתנדבו קודם לכן רשאין ומתנים שאם יוצא נקבה בעשירי יהא חלבה חולין כדי שיינק בנה ממנה בהיתר וכן נמי בולד מוקדשים לא היו מקדישים חלב אמו.
<h2>דף יג:</h2>
ושל הקדש. הבאין בשל הדיוט נמי אע"ג דמצינן למימר הא אזלינן בתר אילן ושרשי אילן דקאי בשל הקדש ולהוי ביה מעילה אפ"ה אין בו מעילה דבגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקסבר האי תנא אין מועלין בגידולי הקדש מדאורייתא. מעיין שהוא יוצא מתוך שדה של הקדש. המעיין של הדיוט ונובע משדה חולין ומושך ועובר בתוך שדה של הקדש. לא נהנין ולא מועלין. בשעה שהוא עובר בתוך שדה של הקדש וטעמא דנובע מתוך שדה של חולין אבל אם נובע משדה של הקדש מועלין בו אפילו יצא חוץ לשדה שהיא כשדה של הקדש. ערבה. שהיו זוקפין בצידי המזבח לא נהנין אפילו קודם שזקפוה משעה שלקטוה לצורך כך ור' אלעזר סבר ודאי נהנים מהם קודם זקיפה שהרי היו נותנין מהם בלולביהן אבל לאחר זקיפה דכ"ע סברי דאין מועלין דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
גמ' אין מועלין בכולן. אם יש בכד של זהב יותר מג' לוגין או פחות אין בהם מעילה בכולן כלל אבל מועלין בג' לוגין דאי לית בהון אלא ג' לוגין מצומצמין מועלין בהן אפילו ישנן בכד הואיל ושיעור ניסוך הוי בכך. מכלל דרישא. דקתני בכד של זהב אין מועלין אפילו בג' לוגין [דהא] אמר אין מועלין בהן באותן שבצלוחית אלא בג' לוגין כפי שיעור ניסוך. ור' יוחנן אמר מועלין בכולן. דקסבר ר' יוחנן ניסוך המים הוי בכל דהו בין בריבוי בין במיעוט להכי פשטה קדושה בכל המים והצלוחית מקדשת את כולן דהא ראויין לניסוך דלא אמרי' יש שיעור למים. למימרא דקסבר ר"ל יש שיעור למים. מדאורייתא בג' לוגין כמו ניסוך היין והתנן בשחיטת קדשים ר' אלעזר אומר המנסך ממי החג בכלי שרת שנתקדשו לצורך המים ומנסכן בחוץ חייב כרת משום מעלה בחוץ ודוקא בחג שמתקבל בפנים השתא אבל בשאר ימות השנה שאין ניסוך המים לא דכל מילי דלא חזי בפנים ועביד בחוץ פטור דדריש במס' תענית [ג' ע"א] בשני ניסוכין כו' והיינו כשיטת ר"ע רבו הואיל וסבר דניסוך המים דאורייתא הלכך ס"ל דמחייב עליה כרת בחוץ וא"ל א"כ כיון דמפיק ניסוך המים ויין מחד קרא אימא מה יין כו' דיין הוי ג' לוגין כדאמר בפ' המנחות והנסכים ומדקפריך הכי מכלל דלית ליה דניסוך המים הוי ג' לוגין דאין שיעור למים. לטעמיה דמנחם יודפאה רבו קאמר. ופריך ליה ואמאי ס"ל דאין שיעור למים הואיל ומפיק ניסוך המים וניסוך היין מחד קרא איכא למימר דמה יין ג' לוגין כו' דיש שיעור למים ואת היכי אמרת משום מנחם דר' אלעזר כשיטת ר"ע רבו אמרה דמפיק ניסוך המים וניסוך היין מדאורייתא מחד קרא משמע דיש שיעור למים הא מועלין בכולן קאמר דמשמע דאין שיעור למים וקס"ד דהאי נמי משמיה דמנחם רבו קאמר והשתא קשיא דמנחם אמנחם וה"ק ליה לטעמיה דמנחם וליה לא ס"ל אלא ס"ל דיש שיעור למים והכי איתא להאי מילתא כולי בפ' השוחט והמעלה. הקן שבראש האילן. עצים שעשו מהן הקן דשמא של הקדש הן ואין נהנין מהן לכתחלה. יתיז בקנה. יקח קנה ויפיל הקן לארץ ורשאי לשורפו ולהנות ממנו ודוקא יתיז אבל עולה לא דנמצא נהנה מן האשרה כשעולה עליה. את החורש. כדמתרגמינן יער חורשא.
<h2>דף יד:</h2>
פי' הרא"ש. מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. קס"ד השתא דלאלתר כשקני צרכי בנין לאלתר היו מחללין מעות של הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל מה שקונים ופורעים לא על שכר האומנין שבונין הבנין אלא לאחר שנבנה כל הבנין היו מביאין מותר הקטורת ומחללין אותן על מעות האומנים כלומר על אותן מעות הקדש שיתנו לאומנין בשכרן ויצאת הקטורת לחולין ומעות האומנין בשוה הקטורת חזרו והיו קודש וחוזרין ולוקחין אותה הקטורת מן האומנין ממעות תרומת הלשכה ומערבין אותה קטורת עם קטורת חדשה והויא כולה חדשה. ואמאי ליחליה אבנין. הכי קא קשיא ליה אי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין ליחליה לקטורת אבנין עצמו. דלא איכא בנין. דלא בנו אותה שנה כלום. והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין. אין ודאי דבנו בנין אלא דליכא בנין שיעור מעות השוה זה הקטורת משום דלאלתר כשקונין צרכי הבנין היו פורעין ממעות הקדש מידי יום יום והא דקאמר בנין שיעור מעות בבנין שנבנה באותו יום קאמר דדבר מועט היו בונין ביום אחד אבל מעות האומנין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשנגמר כל הבנין יש שם שכירות הרבה הלכך מחללין אותה על מעות האומנין ולא על הבנין ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלל אההיא פורתא בנין דבנו באותו יום דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה כו' ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד שיהיה לקבל מעות הרבה אבל אם היה בבנין כשיעור מעות ששוה הקטורת הכי נמי דמחללין אותה אבנין. (ע"כ פי' הרא"ש).
<h2>דף טו.</h2>
משום הכי פליג ליה. למתני' והא דתני קדשי בדה"ב כיון דתני קדשי המזבח וקדשי בדה"ב מצטרפין כ"ש בדה"ב לחודיה אגב דתני קדשי מזבח קתני קדשי בדה"ב ועוד אי לא תני בהדיא הו"א דלא מצטרפי אלא בשביל קדשי המזבח דחמיר אבל קדשי בדה"ב לא. מחוורתא. ה"ק מחוורתא ומבורר הוא לי שאין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדה"ב ואמרי לה דהאי מחוורתא לישנא יתירא הוא. אית בהון קדשי קדשים לכהנים וקדשים קלים לבעלים. וסליק בעולה בלבד שנאמר מקדשי ה' המיוחדים לה' כגון קטורת ועולה ודכוותיה ודאי מועלין. ה"ג והתניא ר' אומר כל חלב לה' לרבות קדשים קלים למעילה. מהאי קרא דוחטא בשגגה מקדשי ה' קדשי מזבח לא שמעינן מינה אלא מקרא אחרינא דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם דמשמע קדש סתם בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב.
<h2>דף טו:</h2>
מתני' חמשה דברים בעולה כו' והסולת. מנחה הבאה עמה ובעולת התמיד מיירי דאית בה סולת ויין. והשמן. דם לא חשיב בהדי הני דברים משום דליתיה לא בפיגול ולא בטמא כדאמר בפ' כל הבשר.
<h2>דף טז.</h2>
פי' הרא"ש. אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן כו'. דבהמה טמאה לא חייל עליה איסור לא תאכל נבלה אלא משום לא תאכל טמא אית בה לבד דקסבר רב אין איסור חל על איסור הלכך לא מצטרפין וכן בבהמה טהורה יש בה משום לא תאכל נבלה לבד ולא חייל עליה איסור טומאה והא דקאמר טמאין בפני עצמן היינו לענין איסור טומאת מקדש קאמר.
<h2>דף טז:</h2>
כאן במיתתן. הא דקתני בכעדשה דאכיל מינייהו במיתתן דהא ברייתא במיתתן קא מיירי דקתני מה טומאה וטומאה ליכא אלא במיתתן. וא"ר יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית. הכי קא פריך והא הכי דאית בהו כל כך דאפילו פחות מכשיעורן מטמאין ואפ"ה אמר ר' יוחנן אין לוקין אפחות מכזית האוכלן והיכי קלסיה ר' יוחנן להא דר"י בר חנינא דאמר דאכילה לוקין עליה בכעדשה. (ע"כ פי' הרא"ש ז"ל).
במובדלין דבר הכתוב. בהנהו שמונה שרצים והא דאמר ר' יוחנן בשאר שרצים והשתא משמע דלא קאי ר' יוחנן אברייתא דברייתא מיירי בשמונה שרצים דקתני מטמאין ואין מטמאין אלא אלו שמונה שרצים. אלא שמעתתא בעלמא קאמר. וכי היכי דמתרץ רבא במובדלין דבר הכתוב ה"נ הוי מצי לתרוצי כי אמר ר' יוחנן כזית בחייהן קאמר אלא רבותא קמ"ל דבשאר שרצים אפילו אחר מיתתן אינו לוקה אלא בכזית.
<h2>דף יז.</h2>
פי' הרא"ש. חכם לו בן יוחאי. שיודע להביא לו ראיה מן התורה מדעתו. מי שיש לו אויב יעני או יעשיר. ה"ק מי שיש לו אויב במאי מוטב לו או שיעני או שיתעשר א"ל שיעני וכה"ג נמי איכא לפרש אינך. ירבה או יתמעט. בבנים. אל יחזיר הבן אצל האב. ואמרי' באגדה דנפל בחולי אסכרה והיה שוכב בספינה וכשנזכר ר"ש שקבל עליו שלא יענישו בקש עליו רחמים שיתרפא ודרך אחד מן הספנים עליו בבלי דעת על צוארו ויצא האסכרה מגרונו ונתרפא וכשיצא מן הספינה ללכת לביתו של קיסר יצא לקראתו בן (תלמיון) [תמליון].
<h2>דף יז:</h2>
שבקדש פסול. כגון פיגול ונותר דהוי פסול קדש מצטרפין. כל שפסולו בקדש. משמע מדכתיב קדש דהיינו פיגול ונותר שפיסולו בקדש וכתיב הם דמשמע דמצטרפין. מה טעם. מצטרף אוכל ראשון עם אוכל שני. שאפשר לשני שיעשה ראשון. כלומר דהשני נעשה כראשון לעשות שני הנוגע בו ומקמיה דסיים למילתיה קא פריך ליה ומי עביד שני כראשון דהנוגע לשני יהא שני כמותו כאלו נוגע בראשון והא אין טומאה עושה כיוצא בה. ומי גרם לשני שיבא לאו ראשון. דע"י כח הראשון נעשה השני וכיון דמכחו הוא בא מצטרף האי אוכל עם אוכל שני לעשות לנוגע בהן שלישי אבל ראשון לאו מכח שני קאתי הלכך אין שני מצטרף לראשון לעשות שני כראשון. בני חד בוקתא אינון. מחד מקום אינון דתרוייהו ראשון שני עבדי ביה מילתא בשלישי הואיל וראשון עביד שני עביד שלישי. [ע"כ פי' הרא"ש].
<h2>דף יח.</h2>
נפש. דכתיב במעילה. אחד היחיד כו'. דמשמע כל מי שיש לו נפש. אין מעילה אלא שינוי. דמשנה מקודש לחול. וכן הוא אומר כי תשטה אשתו ומעלה מעל. שכן משנה מבעלה לבועל.
<h2>דף יח:</h2>
יכול פגם ולא נהנה. כגון שקרע לבוש של הקדש ולא נהנה ממנו או ששפך משקה קדש ולא נהנה או נהנה בדבר שיש בו פגם אבל לא פיגמו. או במחובר לקרקע. כגון שנהנה מאילן של הקדש. או בשליח שעשה שליחותו. יכול שימעול השליח כלומר דקרא כתיב מקדשי ה' יכול אפילו בכל הני דכל אלו הוו בכלל קדשי ה' ת"ל וחטאה בשגגה וכן עיקר אך מורי פי' יכול פגם ולא נהנה דכיון דאקשינן ליה לעכו"מ או נהנה ולא פגם כדאשכחן בסוטה כדתנן התם ארוסה ושומרת יבם לא שותת כו' דבעיא דקדמה שכיבת בעל לבועל ומחובר לקרקע והיינו בלישנא קמא דלא אעכו"מ וסוטה קאי אלא דתלמודא הוא דקא דייק ממשמעות המקרא דכתיב מקדשי ה' מה חטא דתרומה פוגם ונהנה שכשאוכל תרומה היינו פוגם ונהנה ומה שפוגם דהיינו האוכל הוא נהנה ופגימתו והנאתו כאחד בשעת אכילה. פרט לשליח שעשה שליחותו. האי פרט היינו דשליח הרי הוא כבעה"ב ותרומתו תרומה כדאמרינן התם אתם גם אתם לרבות שלוחכם אף חטא האמור במעילה כו' ופרט לשליח מדעתו של בעה"ב למעוטי שליח ועבר על דעת בעה"ב דלא מעל בעה"ב ואית דמפרשי פרט לשליח דלא מעל בעה"ב למעוטי היכא דעשה מדעתו דמעל בעה"ב ושניהם שמעתי. לא צירף שתי אכילות כאחת אלא אכילה שלימה בעינן כזית אף בקדש לא צירף שתי אכילות כגון הנך דלעיל דהיינו הוא וחבירו וי"מ מנין שאם אוכל חצי זית עכשיו ולאחר זמן לאחר שיעור אכילת (אכילת) פרס אכל חצי זית אחר דאין מצטרפין לתרומה לשלם חומש דאין לך אכילה בעולם שמצטרפת אלא בכדי אכילת פרס והואיל והוא כן דגבי תרומה אמרינן הכי מנין לגבי הקדש אם אכל היום כו' וקשיא לן הא כבר אמרינן אכילתו ואכילת חבירו מצטרפין אפילו לזמן מרובה הואיל וההוא זמן מרובה הוי טפי משעת אכילת פרס ואפ"ה מצטרפין מה לי ביום אחד מה לי בג' ימים דפשיטא הואיל ומצטרפין לאחר אכילת חצי פרס מצטרפין נמי לעולם ופירוקא ליכא ובקצת ס"י קלף ישן מצאתי דלא גרסי'. גליון, ההיא דלעיל כלל והכי גרסי' שעשה שליחותו אי מה חטא האמור בתרומה לא צירף כו' אף במעילה כו' מנין אכל היום ואכל למחר אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחת מנין לאכילתו ואכילת חבירו ואפילו מכאן לג' שנים ת"ל תמעול מעל מ"מ אי מה חטא האומר בתרומה עד שיצא מן הקדש לחול ול"ג אלא ג' חלוקות לבד ולהאי אתי שפיר עכ"ל. גליון.
<h2>דף יט:</h2>
דת"ר האומר הרי עלי עצים. האי גירסא משובשת בספרים וצריכין אנו להגיה מפ' הקומץ רבה וכן איתא התם דתניא קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזרי עצים וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים ר' אומר עצים קרבן הם וטעונין מלח וטעונין הגשה ואמר רבא לדברי רבי עצים צריכין קמיצה פי' קמיצה שצריך להביא עליהם מנחת סולת ושמן כדי שמביאין על קרבן מנחת נסכים וצריך לקמוץ אותה מנחה והנשאר נאכל לכהנים והשתא איכא בינייהו עצים לטעמא דרבי דאיקרי קרבן קדוש קדושת הגוף כמו בהמה ויש בהן מועל אחר מועל ואליבא דרבנן דפליגי עליה ואמרי קדושת דמים אית בהו אין בהם מועל אחר מועל והכי משמע פלוגתייהו ת"ק סבר אין מועל אחר מועל כי אם בבהמה ובכלי שרת ורבי סבר אף עצים דכל דבר שאין בו פגם אין יכולין לפגמו ולפוסלו יש בו מועל אחר מועל אפילו עצים שאם חתך קמעא לא נפסל.
<h2>דף כ.</h2>
נתנה לבלן. כדי שיניחוהו תוך לבית המרחץ. כיון ששיפה. חתכה מעל דהא שינה. אמר רב (פפא) כגון שהניחה על פי ארובה. כשהיא שלימה שלא חתכה הלכך לא מעל עד שידור כו'. וכיון דבני לה מיהת מעל. הכי קא פריך אכתי ואפילו לא חתכה ועדיין היא שלימה אמאי קתני עד שידור תחתיה מ"מ כיון דבני לה מיהת שקבעה בבנין בסיד ובאבנים הרי מעל דאין לך שינוי גדול מזה לימא (מדהכי) [מדהכא] לא מעל אע"פ שחברו משום (דבתלוש נמי) [דכתלוש דמי] היינו מסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו כלומר אע"פ שמחובר לקרקע בסיד ובאבנים דמי לתלוש לענין איסור עכו"ם דאי אמרת כמחובר דמי א"כ לא אסרו דהכי גמרינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לעולם אמרינן כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי והאי דאמרת א"כ אמאי לא מעל לאלתר ולמה לי עד שידור משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה גבי מעילה ולא נראית לעינים עד שידור תחתיה שמגינה עליו או על פירותיו כך פי' הרא"ש ז"ל פ"א וכיון דבני ליה מיהת בניחותא כלומר קתני מיהת כיון דבנה ודר תחתיה מעל אלמא דכתלוש חשבינן ליה לבית דאין מעילה אלא בתלוש ואם כן לימא מסייע ליה לרב אמר רב אחא מתני' ודאי חשיב ליה כמחובר והיינו טעמא דמעל דכיון דהניחה ע"ג ארובה נראה הוא לכל שנהנה בדבר קדש אבל אם בנאה במקום שאינו נראה לכל ר"ל לעיני בני אדם לא מעל דאין מעילה למחובר. לימא מסייע ליה לרב. דאמר דאע"ג דבנייה דכתלוש דמיא ולא מעל עד שידור מהא הדר בבית הקדש כיון שנהנה מעל ואי ס"ד דבית כמחובר דמי אמאי מעל והא אמרינן בפירקין דאינו מועל אלא בתלוש אלמא מדמעל דכתלוש דמי. הדר בבית של מערה. במערה שבנקרת הצור דמיירי שהיתה מחוברת מעולם כך פי' הר"ר אליקום ז"ל הדר בבית של הקדש מעל. אלמא מדמעל כתלוש דמי ומשני כשהקדישו ולבסוף בנאו וה"נ הוי מצי לתרוצי משום הנאה הנראה לעינים כדלעיל אלא כדי לחלק בין הקדישו ולבסוף קבעו ובין קבעו ולבסוף הקדישו עכ"ל.
<h2>דף כא:</h2>
הכי נמי מסתברא. (דאית) [דאייתי] ליה שוה דינר בשלש דקתני ברייתא ומודה ר' יהודה בקטנית אם אמר לו הבא לי קטנית בדינר והביא לו בחצי בעה"ב מעל דאינו יכול לומר מוזיל גבי טפי אפילו דמים. אילימא באתרי דמזדבני בשומא. באומד היכי דיהבי סלע מיזלי גבי טפי. אמר רב פפא בדוכתא דמזדבני בכני כנא כנא בפרוטה. שאפילו לוקח מאה סלעים אין נותנין כי אם מדתן והתם בעה"ב מעל דלא הפסיד במה שזה לא לקח כי אם בחצי סלע אבל בחלוק פליגי ר' יהודה ורבנן דאייתי שוה דינר בג' דאם איתא דאייתי שוה בשוה גבי חלוק אמאי מודה ר' יהודה גבי קטנית מ"ש חלוק מקטנית אלא ודאי דאייתי ליה שוה דינר בג' לרבנן ניחא ליה לבע"ה אבל לעולם אימא לך דאמר לשלוחו זיל וזבין לי כו' דלא קני לוקח דלא ניחא ליה לבעה"ב וי"מ כמו שכתובה בספרים ה"נ מסתברא דאייתי שוה דינר דקתני ומודה ר' יהודה כו' ומדלא שני ליה גבי קטנית נמי דיהיב סלע שויא ליה טפי כלומר מדלא קתני ר' יהודה גבי קטנית דלא לחייב בעה"ב דהא איכא למימר שאלו היה לוקח בסלע קטנית היו נותנין טפי אלמא ה"ק דבעה"ב מעל דשוה בשוה כאלו עשה שליחותו חשבינן ליה ה"נ בחלוק אם היה שוה בשוה לא אמר ר' יהודה שלא מעל דודאי מעל כדאמר בקטנית בשוה בשוה אלא ודאי להכי לא מעל בחלוק דמייתי ליה שוה דינר בג' דמצי אמר ליה לשליח אי יהבת כו' ולעולם בעלמא לא קני לוקח דחשבינן עובר על דבריו ומתרץ אמר רב פפא לעולם דאמר לשלוחו כו' קנה לוקח ולא [עבר] ממאי דאייתי ומאי רע רע ממש דקטן הוי דאמר ליה חלוק זה לא הייתי מבקש ולהכי לא מעל לר' יהודה בעה"ב ובקטנית להכי מעל בעה"ב דלא שני דלא הפסידו כלום דמזבנא בכני כנא כנא כו'.
